"חזרתי להרגיש מוארת"
תורגם ע"י Lali Esposito Fans Club Israel
אמיתיות, זה המוטו שלה. "לפני כל תחושה, פרוייקט או אתגר של החיים", היא אומרת כמעט בטוחה. ככה – כל כך "מתארת את עצמה" – היא מספרת על עצמה ושרה את עצמה מאז "א באיילר" (2014) ועד "סוי" (2016). באמצע, היא מתאהבת כדי להיות "לא אמינה ומותשת". בתוך "הענן השחור" ההוא – כמו סימן לזוגיות ההיא – אגרוף להיסטריה, מלחמה לאגו. בסוף היא הבינה שהכאב הוא בומרנג. מלפני 7 חודשים, "בחור בריא ובעל אהבה פשוטה" החזיר לה את החיוך, כמו שמתארים האנשים שלה. כך נוצר "אונה נה", השיר הראשון שהוא הטעימה מהדיסק החדש. "שמדבר עליי, נכנס עוד פעם למקום של תחושות יפות", מסבירה.
כי לאלי אספוסיטו (25) חוזרת חדשה. "הרבה זמן לא הרגשתי כל כך מוארת. מי שהייתי תמיד. זאת שיכולה לעבוד פול טיים, להינות מהמשפחה שלה ולהיות מאושרת עם החבר שלה." אז אנחנו נדבר על אונה נה בצורתו ובתוכנו. אבל המיקום שלו ייקח אותנו הרבה יותר רחוק.
הדמבוו (סגנון מוזיקה) הזה בפופ שלך עונה על הביקוש העולמי שהטיל השיר דספסיטו או עונה על הביקוש של הקהל שלך, שגדל בכל פעם יותר?
זה בלתי אפשרי להתעלם ממה שקורה בשוק, אבל רק לשתי שירים מתוך הדיסק הזה יהיה את הקצב הזה. אם אתה נכנס לאולפן הקלטות במיאמי – איפה שהפיקו את "אונה נה", שהוכן והוקלט ע"י 3 מוסיקה ונערך ע"י איר קנדי), אתה צריך לדעת שהאנשים שם יהפכו את השיר שלך לרגאטון. הם אומרים לך: "את מביאה לנו שיר, אנחנו מחזירים לך אותו להיט לטיני". יש להם את הנוסחה שלהם והיא עובדת. אבל אני הייתי ברורה: "אני לא מתרחקת מהז'אנר שלי". אז, אנדי קליי – המפיק הקובני שעומד מאחורי הלהיט "אובססיבי" של פרוקו והלהיט החדש של CNCO - שחרר את הגיטרה והתחיל לערבב מנגינות. התחלנו להשמיט צלילים בתהליך שלקח 7 חודשים. מה שנשאר זה זה: פופ לטיני. היום מברכים אותי קולגות כמו ריקי ומאו מונטנר: "זה כל כך קשה מה שעשית!". זו הצלחה שגורמת לי לגאווה בתור ארגנטינאית.
מה מבין השניים יותר קשה בשביל להיכנס לשוק הלטיני הגדול: להיות אישה או להיות ארגנטינאית?
להיות ארגנטינאית. אני אהיה דומה לג'לינק במה שאני אגיד, אבל אנחנו לא הלטיניים הטיפוסיים. אנחנו חלק מהעולם שנשלט (במובן של המוסיקה) ע"י אירופה. מבחינתם, אנחנו "חרקים מוזרים" בעלי ניבים מצחיקים, מחוץ למהות שלנו, זאת מדינה עם יותר "רוק". הם יודעים שקשה לנו לשלב את "הטעם" הזה בשירים שלנו. הנשים מתקדמות. הלטיניות עושות את זה בדיוק כמו שהשוביניזם שהמנגינות האורבניות מאפשר להן. אבל מעבר לזה, זה תקופה טובה בשביל הכוח הנשי. היום, אמנים כמו ריאהנה, אריאנה גרנדה, דמי לובאטו וסלינה גומז מככבות במוזיקה ואפילו יש כאלה שמעיזות לדבר על בעיות של החברה. בדיסק האחרון שלה, ביונסה ("המייקל ג'קסון הנשית" כמו שהיא קוראת לה) – מספרת וטוענת על ההיסטוריה של האפרו אמריקאים, וליידי גאגא, על מעמד הביניים של העובדים בארה"ב.
מה התרומה שלך לעוצמה של הפמיניזם?
אני לא פמינסטית, כי זה היה חמור בדיוק כמו להיות שובינסטית. אני מתעבת את הקיצוניות, את המושגים הללו ואת המלחמה של הדעות – מי יותר צודק. התרומה שלי זה שאני "מדביקה" את השאיפה שלי שנוצרה מהכוח שלי, "הלעשות".
את חושבת שפתחת דלתות לשחקניות אחרות (כמו אנחלה טורס או חימנה ברון) בשביל שיהיה להן את האומץ לשיר את מה שהן כותבות?
בהחלט. בזמן שהקולגות שלי אמרו לי "את משוגעת!", אני הפקתי את הדיסק הראשון שלי, א באילאר (2013) עם החסכונות שלי מקריירת המשחק ושמתי את כל הלב שלי בזה. התאמצתי והקמתי מופע עם הצעה של פופ יותר אירופאי, שפה אף פעם לא ראו. בגלל זה אני עונה לך עם תחושת גאווה. יש המון כישרון במדינה הזו, אבל גם המון פחד מהתעשייה: אנחנו תמיד חושבים שהדברים הטובים באים מחו"ל. את האמת שהביקורות היו: "מה היא עושה את עצמה דמי לובאטו??" באותו הזמן, חימה בארון אמרה לי: "יואו, את תוציאי דיסק, זה החלום שלי!" אני אוהבת לראות בנות כמוה, או כמו אנחלה טורס ואוריאנה סבטיני, ששרות וכותבות (שזה קשה מאוד) והן אומרות: "אם זה עובד, גם אני יכולה!".
ולא רק את האמנים שבדור שלך: בזכותך גם אמא שלך מצאה מקצוע.
כן! כשעמדתי לעשות את הקליפ הראשון שלי הרכבתי צוות שהיה מאוד פתוח כי זה היה פרויקט עצמאי. אז הבאתי את אמא שלי (מריה חוסה ריירה) בשביל להפיק, אמרתי לה: "אמא, יש לך אומץ?" היא הסכימה, אבל לא רצתה שאשלם לה. אמרתי לה: "אני אשלם לך, כי אני קוראת לך בגלל שאני רוצה". והיא עשתה את זה מצויין! וככה הוספתי אותה להפקה של סיבובי ההופעות. היא כל כך התלהבה שלפני שנה היא פתחה חברת הפקות עם חואן ריפארי, הבמאי של הקליפ ההוא. ביחד הם מביימים את הקליפים שלי, את של אבל פינטוס ועוד זמרים. היום היא בוכה (באמת) כשהיא מספרת שאני גיליתי את הפוטנציאל שלה ומעל הכל תשוקה גדולה שלה למקצוע הזה.
בנושאים של השפעה, עוקבים אחרייך מיליוני אנשים בקהל יעד מגיל 7 ועד גיל 30, יש לך אחראיות כשאת משתמשת ברשתות החברתיות?
אני לא מתכננת את הפרסומים שלי. החוק שלי זה האותנטיות. אם הייתי כמו הדמות של הרובוט שמראה את החיים המושלמים שלו הייתי נעלמת בתוך 3 שנים. ואני אומרת לך את זה בתור מישהי שהייתה בתוך מוצר מהטלוויזיה (סדרה) ששם מנחים אותך מה כן, מה לא עפ"י ההוראות של גוסטאבו ז'אנקלביץ', שזה כמו בדיסני. אף פעם לא הייתה לי בעיה עם ההגבלות כי אף פעם לא הרגשתי צורך להעמיד פנים, להסתיר או להרגיע את הצרכים שלי. אני רגועה, מאוד נורמלית, אוהבת את המשפחה והחברים. הוצאתי את הדיסק שלי "סוי" (2016) שבכל שיר אני מעבירה מסר. ברשתות החברתיות אני אותו דבר. למשל אני לא מעלה תמונות בעירום, לא בגלל הקהל שלי, בגלל שככה אני בטבעיות שלי.
איך מתמודדים עם האלימות מהסוג החדש – האלימות ברשת?
צריך ללמוד לשחרר. להבין שאלו סתם אנשים מתוסכלים שיש להם פלאפון ביד עם כפתור של התעללות. אני ממקדת את האנרגיה שלי רק בלהודות, למשל, למי שמפרסם סרטון שמשמיעים את "אונה נה" ברדיו בקנדה, או את ההצלחה של "אספרנסה מיה" ביפן. כשאני שומעת אמנים אחרים שלוקחים ללב מה שכותבים להם אני מתה להגיד להם: "אל תקחו את זה כל כך קשה ותחיו מאושרים".
מרחוק: איך נראית המדינה?
זה פרדוקס, ארגנטינה זאת המדינה בה הכי מתגעגעים. יש לנו את התרבות הלטינית של הקשר הקרוב, אבל הרבה יותר משמעותית: "בלי המשפחה הקרובה שלי אני יכולה למות" או "אני לא יכולה לחיות רחוק מהחברים שלי". אנחנו תשוקתיים, זה אופי שבגללו הרבה אומנים כמו הרולינג סטונס אומרים "אין כמו הקהל הארגנטינאי". אבל התשוקה הזאתי מפצלת אותנו. יש לנו אהדה מסוכנת לפוליטיקה, לספורט ולמוסיקה. אותי למשל, עימתו עם טיני סטואסל ולא קיימת בינינו שום תחרות או השוואה.
אם כבר את מזכירה את זה, מה את חושבת על הפוליטיקה?
אני לא כל כך מתעניינת בזה: יש לי הערכה לזה, אולי קצת מעניין אותי לדעת מה הולך שם אבל זה לא כל כך מעניין אותי. אני מאוכזבת מהאנשים שמובילים את ארגנטינה. אין לי טעם טוב מאף אחד. גנבו מאיתנו המון בשנים האחרונות, ופנים! כי כולנו ראינו איך גנבו כספים! הייתי רוצה שהקירשנריסמו (התקופה בה נסטור ז"ל וקריסטינה פרננדז דה קירשנר היו בנשיאות) יגרום לי לחשוב ולהרגיש שונה. אני לא כל כך אוהבת שכל פעם מחליפים, אבל לגבי עכשיו אני רואה התקדמות מבחינת העיר. בכל מקרה כששומעים שיש 33% עוני במדינה מבחינתי הכל נגמר.
אם לא היית לאלי, ואני מתכוון לזמרת הפופ, מה היית עושה עכשיו?
משחקת הוקי. קצת לפני האודישן הראשון שעשיתי לכריס מורנה שיחקתי בקבוצה של הוראקן. הייתי מאוד טובה! והייתי לומדת פסיכולוגיה... יכול להיות שיום אחד אני עוד אלמד את זה!
בואי נדבר על התוכן של אונה נה. בשיר את שרה: "אתה ורק אתה, הצלחת לרפא את הלב שלי". זה ברור שמדובר בסנטיאגו מוקוראה, "אבל לפני ההצלה שלו" כל כך הרבה פגעו בך?
הרבה מאוד. הייתי מאוד כאובה. הייתי בתוך עננה שחורה. ואנחנו מדברים מן הסתם על מריאנו (מרטינז, 38), שאני באמת לא חושבת שהוא בן אדם רע, אבל הדרך שלו לאהוב היא לא הדרך שלי. האנשים שהכי קרובים אליי, אלו שאומרים לי רק את האמת אמרו לי: "את כבר לא אותו בן אדם, איבדת את הצחוק". כל הזמן הייתי מתוחה, עסוקה בלבדוק שהכל בסדר איתו. כי אני, שתמיד הייתי מאוד בטוחה הרגשתי שאני הרבה יותר חזקה ממנו בכל מיני נסיבות שונות. אם אתה עושה לי סצנות קנאה אני עולה לאוטו ובורחת רחוק! אני בחורה עם הרמוניה. אני פשוטה: אני אוהבת אותך או לא אוהבת אותך, אבל אני לא אגרום לך נזק בגלל זה. זו הייתה זוגיות סוערת, זה היה יותר מידי בשביל בן אדם רגיש ופשוט כמוני. יש אנשים שלא יודעים לאהוב בצורה פשוטה, אולי בגלל שיש להם בעיות עם לאהוב את עצמם. ואני, שמעריכה את עצמי, רוצה להרגיש טוב עם עצמי. בגלל זה אני בורחת ממה שמחפשים וממה שכואב. הפעם הזאתי ברחתי מאוחר מידי... יצאתי מזה כמו שיוצאים מהמגרש כשבועטים לך ברגל ואתה יוצא מהמשחק נוטר טינה.
מכל האהבות לומדים משהו, מה למדת בדרך?
פיט (פיטר לנזאני, 26) פתח לי את הדלת לאהבה הבריאה, בנחה (אמדאו, 33) פתח לי את הדלת של האהבה הבוגרת. גדלתי איתו, הוא אינטליגנט, מאוד תרבותי, מעניין מאוד לדבר איתו. ועם מריאנו, מצד אחד למדתי לתעדף את עצמי ומצד שני ללוות. אף פעם לא יצאתי עם מישהו שיש לו ילדים, והם לא תינוקות. הם היו מסתכלים עליי ושואלים: "את החברה של אבא?". זה היה טוב להזיז את האגו לצד. והוא העריך את זה. ליוויתי אותו בצורה טובה מאוד.
בירכת אותו על הולדת ביתו?
לא. אין לנו קשר.
היית תמיד בזוגיות מגיל 14 ועד שהכרת את סנטיאגו, איך הרגשת בחודשים האלה של הרווקות?
זה היה כמו להיות מוזמנת למסיבה בה את לא מכירה את אף אחד: הכל מסביב מגניב מאוד אבל את יושבת בצד ומשחקת אותה כאילו הכל בסדר, ומתביישת אפילו לקחת סנדוויץ' כי מסתכלים עלייך. הרגשתי מאוד מוזר. כל מי שהיה מתקרב אליי היה נראה לי כל כך מטומטם. פשוט ככה הבנים מתנהגים כשהם רוצים להתחיל עם מישהי. הגברים מאוד מודעים לעצמם ויש יותר מידי גברים שמסתכלים במראה יותר מפעם אחת...
בין כל זה, לא יצאת עם מישהו בזמן הזה ואף אחד לא ידע על כך?
כן, יצאתי עם מישהו מאוד מפורסם, חשוב ויצא לי מאוד טוב. אתה מבין שזה היה משהו מאוד קצר כי אם לא היו עולים על זה. אבל אל תשלה את עצמך, המידע הזה ימות איתי (צוחקת).
ולבסוף, איזו הצעה הציע מוקוראה (סנטיאגו)?
סנטי, בחור בריא, אדיב, פשוט, בא לרפא לי את הלב כשהייתי מותשת ולא מאמינה באהבה. הוא הביא את ההרגשה שהוא הגבר שמתאים לי. זאת הפעם הראשונה שמישהו גורם לי להרגיש שבא לי לחלוק איתו את כל החיים.
היית צריכה להיות מאוד משוכנעת כדי להזמין אותו לבית שלך אחרי הודעה בווטסאפ...
(צוחקת) הוא כתב לי: "היי, את זוכרת אותי?" ועניתי לו: "אני כן, לא יודעת אם אתה זוכר אותי ככה... אני יותר גדולה!". וכן איך הוא יזכור אותי... והזמנתי אותו הביתה לא כי אני עוברת ממיטה למיטה... (צוחקת). בתקופה ההיא (פרידה ממריאנו מרטינז, אוגוסט 2016) כל מה שעשיתי היה ידיעה. ואם הזוגיות הזאת של היום הייתה פעם רק לצאת לשתות משהו והיו מצלמים אותנו? לא הייתי רוצה להעמיד אותו במצב של להיות מצולם בעיתון והוא יזכור את זה לכל החיים שלו. אמרתי לו: "תראה, את האמת שאני מעדיפה משהו יותר פרטי". כן, אולי כשהוא נכנס ואמרתי לו: "היי, תיכנס" היה מוזר. לי יש "יכולת חושית": אם מישהו מתקרב אליי או אומר לי שלום אני מרגישה בעור שלי אם אני צריכה לדאוג. אם יש לי צמרמורת, במוקדם או במאוחר יצא מזה משהו לא טוב. אבל סנטי עבר את סף הדלת ומבחינה אנרגטית הכל זרם. הזמנו סושי, פתחנו יין...
וברגע אחד אמרת "זה הוא?" מה היה שם?
לא! עברו שלושה חודשים עד "שהפסקתי להיות קשה" כמו שסנטי אומר. נבהלתי. אני מאוד הייתי בקטע של "אני לא אחזור להיכנס ללב של אף אחד". כי כשאני מאוהבת אני מאוד אינטנסיבית, מאוד מהאנשים שאומרים "אני פה בשבילך". למרות שאחרי המבט הראשון זה היה בלתי אפשרי לחזור אחורה. זה לא קל בשביל מישהו מפורסם למצוא מישהו באמת יהיה אכפת לו מהאנושיות שלך ולא מכל מה שנוצץ מסביב. הוא לא נדבק לכל מה שנוצץ. ביום שהצגתי אותו לחברות שלי מרי דל סרו וקנדה וטרנו הוא לא הבין כלום ממה שדובר... כי הוא לא מכיר אף אחד! אני אוהבת את זה שהוא כל כך אאוטסיידר. סנטי החזיר לי את החיוך, את האור, את הפשטות שאיבדתי בדרך.
הוא הגבר הראשון שאת לא חולקת איתו איפור
כן! אתה מתכוון לזה שהוא לא שחקן (צוחקת). אתה לא יודע כמה אנחנו שמחים עם הקלישאה הביתית שזה להיזרק במיטה בפיג'מה, לאכול – שתמיד זו התוכנית הכי טובה בשבילי, ולראות מופעים. כי סנטי למד מוסיקה והנדסת צלילים באוניברסיטה של ברקליי. הוא ניגן מדהים על ויולה, הוא היה נגן מחונן בקטע מפחיד, יום אחד הוא אמר: "אני לא מנגן יותר" וככה, במהלך 10 שנים הוא התעסק בצד של המוסיקה שהוא הכי אוהב, הצד העסקי. הוא עובד בכפר, והוא חלק מחברה.
מה משעמם אותך יותר: שאלות על חתונה, על אמהות או על הבדלי גובה?
שאלות על חתונה! אף פעם לא שיחקתי בתור ילדה ככלה ולא חלמתי על שמלות לבנות. כשאני הולכת לחתונות אני חושבת: "אוף, איזה שעמום כל הדבר הזה". יש דברים במסורת שנראים לי מלחיצים. לפני שהולכים למסיבה כזאת אתה כבר יודע שאתה תאכל, שאתה תרקוד איך מתלבשים שם . אם אי פעם החיים ייקחו אותי לכיוון הזה, אני יעשה חתונה לא נורמלית. כי בחיים תמיד צריך ללכת על מה ששונה. אם לא, זה מאוד משעמם.
לכוח שלך "לעשות" נוסף התואר "הארגנטינאית הראשונה שנכנסה לרשימת הבילבורד האמריקאית" איך את מנהלת את האגו?
יש לי אגו ענק ואני משתמשת בו כדי לעודד את עצמי לעשות עוד דברים, זה נותן לי כוח להאמין שאני יכולה. החיים של אמן הם באופן טבעי אגואיסטיים. שנמאס לי לראות את הפנים שלי בכל מקום אני מתנתקת. התרפיה הכי טובה שלי הן הקשרים שלי (עם משפחה, עם חברים). אני שומרת על עצמי במבטים ובמציאות אחרת. אני ישר מחפשת להיפגש עם חברות ולשתות יין או מתקשרת לאמא שלי לשאול לגבי משפחה שאני רואה לעיתים רחוקות או יושבת לדבר עם חבר שלי על דברים שקשורים רק אליו.
תרפיה רשמית את לא עושה, איך את מרגישה מבחינה רוחנית?
אני מאמינה באמונה, לא משנה באיזה צורה זה. אבל אני לא מסכימה עם "השיטות ההגיוניות" של הדתות, וכמו שאמרתי, אני לא אוהבת את הפנאטיות. מבחינתי, אלוהים הוא כמו היקום. ולפעמים אני חושבת שאנחנו ניסוי של מישהו שחוקר אותנו ונותן לנו לחיות את החיים שלנו ומדי פעם שואל "מי הם אלו שהבינו איך הולכים החיים הללו?" כי אני מאוד משוכנעת שאנחנו ניסויים רוחניים. אני מאמינה בגלגול נשמות ויודעת שהנשמה שלי היא נשמה ישנה.
הנשמה שלך באה עם משימה?
היא באה עם הזדמנות. זה לא דבר מפגר שיהיה לך את האפשרות להגיע לכל כך הרבה אנשים. ושאנשים האלו יתרגשו, ילמדו ויקבלו השראה. ואם מישהו בוחן אותי? יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות שניתנה לי, לברוח מהתסכולים עם סמים או להיות בן אדם רע, הרבה פעמים האמן מגן על עצמו עם זה: "הוא חוצפן כי הוא גאון". אבל אני רוצה להגיע גבוה וכשאני אהיה שם למעלה אנשים ימשיכו להגיד: "איזה כיף לעבוד עם הבחורה הזאת".
